<h1>רבינו ירוחם מישרים נכ"ד</h1>
<h2>דף ט:</h2>
שכיב מרע שאמר תנו כתבו ותנו מנה לפלוני אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשט' ואין שטר לאחר מיתה ואם אמר ואף כתבו וחתמו והבו ליה כותבין ונותנין כי ליפות כחו אמ' וכתב ספ' המצות ודוק' כשנתכוון להקנות בשטר אבל לא נתכוון אלא שיכתבו לזכרון דברים בעלמ' להיות לראיה כמה הניח לכל אחד מתנתו קיימת ואין לאותה כתיבה דין שטר כלל וכן כתבו הגאוני' והא דאמרינן שאין כותבין ונותנין אם כתבו ונתנו מחיי' קנה ודוקא בשכיב מרע ולא חיישינ' לשכיב מרע למנה קבור אבל במנה לא מאחר שלא נתנו מיד להם ליתנו לו ולא אמרינן גם כן בכאן תן כזכי כמתנה גטין בתרא כתובות.
<h2>דף יג.</h2>
יש חלוק בין מצוה לקיים דברי המת ובין דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו כי כבר כתבתי בדין הראשון דמצוה לקיים שייך לומר אפילו היכא שהיה בריא כשצוה כך. ויש ביניהן ג' חלוקין. א' היכא שהיה בריא ואמר תן מנה לפלוני שאני נותן לו ומת מקבל בחיי נותן ואחר כך מת נותן מטעם מצוה לקיים לא קנה מקבל ואם היה נותן שכיב מרע כשאמר כך קנה מטעם דברי שכיב מרע ככתובין כו'. ב' שלא אמרינן מצוה לקיים אלא בדבר שהושלש ביד שליש מתחלה ומטע' דברי שכיב מרע קנה אפילו לא הושלש ביד שליש כלל. ג' היכא דאמר ביפוי כח אף כתבו ותנו דמטעם דברי שכיב מרע וכו' קני אפילו לא כתבו מחיים אבל מטעם מצו' לקיים דברי המת כלומר שהיה בריא כשאמר כך ומת אם לא כתבו מחיים לא קנה שמא לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר אלא לאחר מיתה כך מוכח בגמרא וכך כתבו התוספות.
<h2>דף נ:</h2>
תנו מאתי' לפלוני וג' מאות לפלוני וד' לפלו' אין בכאן דין קדימה ולא אמרינ' כל הקודם בשטר זכה ויטול ראשון הראשון ואחריו השני ואחריו השלישי ואם יגרע הממון יפסיד אחרון אלא חולקין הממון לט' חלקים ויטול בעל הר' ב' חלקים ובעל השלשה מאות שלשה חלקים ובעל הת' ד' חלקי' וכן כל הדומה לזה ולפיכך אם יצא עליו שטר חוב גובה מכולן פי' לפי הממון שלקח ואם אמר ואחריו לפלוני כל הקודם בשט' צואה זכה קודם ויגבה ראשון ואם יצא שטר חוב גובה משלפניו ואם אין תשלום גם כן בזה גובה משלפני פניו אף על פי שהראשון בינונית והאחרון זיבורית ובזה אין חלוק בין מכר למתנה כלומר שמכר שלשה שדות לאחד בחמשה ולאחר בשלשה כי אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הן זיבורית כמו שכתבתי במקומו והאחרון הוא בני חרין כשגבה שלפניו או שקנה וכתב הרשב"א וראשון גובה עדית ושני זיבורית ואחרון בינונית כמו שכתבתי במתנה ואם לא אמר ואחריו אלא תנו בחובו לפלוני כולן שוין גטין בתרא.
<h2>דף סה:</h2>
יוצא בקולר או מסוכן דאמר תנו אף על גב דלא קנו מיניה מצוה הוא מחמת מיתה ומתנתו כדין שכיב מרע ובירושלמי ואפי' קולר של ממון כי כל קולר בחזקת סכנה. ואחר שלשה ימים מהחולי נקרא ש"מ וכל צואתו מחמת מית' הו' שכתוב בירושלמי [פאה פ"ג ה"ז] אי זהו ש"מ כל שלא קפץ עליו החולי דרך ארץ הקרובים נכנסין מיד והרחוקים אחר ג' ימים ואם קפץ החולי אלו ואלו נכנסין מיד גטין. מפרש מן היבשה לים ויוצא בשיירא מן היישוב למדבר אין דינו כש"מ כגון יוצא בקולר לענין מתנה וצריך קנין כי לא דימו אותם ליוצא בקולר לענין מתנה וצריך גט וכן כתבו התוספות והרא"ש וה"ר יונה גטין וכתב ה"ר יונה כי דינם כבריא לכל מתנתם ולא אמרינן אם היה יודע שיחזור לא היה נותן כל נכסיו.
אמר תנו ד' מאות זוז מיין ליפות כחו אמר כך מאחר שלא אמר יין או דמי יין ופרש"י שאם אמר תנו לו יין שוה ארבע מאות זוז אם החמיץ יוכלו לומר יורשים שלך החמיץ או אמר דמי יין אם מכרו קצת ונגנבו המעות יוכלו לומר שלך נגנבו וכתב הרב רבינו אשר ונראה שלא פירש כך בשביל שיהא כל ההפסד שלו דמן הדין אין לו להפסיד אלא כפי חשבון אבל כשאמר מחמרא כל היין אחריות לו וכן כתבו התוספות כתובות.
<h2>דף עג.</h2>
שכיב מרע שניתק מחולי לחולי ולא עמד פי' שלא הבריא אלא הלך על משענתו מתנתו מתנ' ודוקא שלא עמד שאם עמד אין מתנתו מתנה אפי' לא שמענו שחזר בו וכמו כן דוק' שלא חזר בו שאם חזר אפילו לא עמד אין מתנתו מתנה דכל שאלו עמד חוזר במתנתו בלא עמד גטין. כתב רב אלפס הא דאמרינן מתנתו מתנה בשלא עמד והלך על משענתו אבל עמד בין חולי לחולי והלך על משענתו אומדין אותו אם מת מחולי ראשון הוי מתנה ואי לא לא ואם הלך בשוק בלא משענת אין מתנתו מתנה ואין צריך אומד ושאר מפרשים כתבו דכל שלא הלך בלא משענת מתנתו מתנה ואפילו אמדוהו שלא מת מחמת חולי ראשון שלא על אותו חולי הוא מתנה שיחזור לבריאותו. ואם הלך בלא משענת בודאי מתנתו בטלה אפילו אמדו שמת מחולי ראשון גטין בתר'. מתנת שכיב מרע אם עמד חוזר ואינו צריך לבטל המתנה ולא לחזור כי ממילא היא בטלה ולא אמרינן שאם לא אמ' כן ומת אחר כך הויא מתנה אלא מיד כשעמד מחוליו נתבטלה ממילא גטין בתרא. שכיב מרע שחזר במקצ' הויא חזר' בכולה כגון שנתן כל נכסיו לראשון קנו מידו ביפוי כח וחזר ונתן מקצתן לאחר וקנו מידו ביפוי כח אם מת קנה ראשון המקצת וקנ' השני הנשאר ואם עמד הראשון קנה השני לא קנה ובכל מקו' שאמרנו לא קנה הוו נכסים בחזקת יורשים בתרא. מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין אף על גב דמית ואם עמד אינו חוזר כמו שכתבתי למעלה מצוה מחמת מיתה לא בעי קנין והוא דמית ואם עמד חוזר ואף על גב דקנו מיניה. ומה שאמרנו כי במתנת שכיב מרע כשכתוב בה קנין שצריך ליפות כחו דאם לא כן נאמר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר אחר מיתה ופשו' שם בגמ' שהיפוי כח הוא דכתיב ליה וקנינא מיניה מוסף על מתנת' ודוק' שלא נמסר לו שטר המתנה מחיים אבל אם מסר לו השטר מחיים אינו צריך יפוי כח אם נכתב השטר בלשון צואה כדרך שכיב מרע דאינו עומד אלא לראיה ומשמסר לו לא אמרי' שמא לא גמר להקנות אלא בשטר אבל אם לא נכתב השטר בלשון צואה אלא בלשון מתנה שכתוב בו נתונה לך אפילו מסר השטר לידו אם היה מסירת השטר כמו קנין דקרקע דנקנה בשטר דינה במתנת שכיב מרע דכתיב בה קנין וצריך יפוי כח ובלא יפוי כח אינו קונה שום דבר דכיון שמתנת שכיב מרע לא בעיא קני' והוא עשאה בקנין שמא לא גמר ולפיכך בעי יפוי כח בתרא.
<h2>דף עז:</h2>
אף על פי שאסור לקנות בשבת ש"מ קונין ממנו אפילו בשבת. וכתב הרא"ש כי נראה לו כי במתנה במקצת לא חיישינן לטירוף דעת ואין קונין ממנו בשבת כי כיון שדעתו לתת בכל ענין אפילו יעמוד מהחולי אינו נותן מחמת דאגת מיתה אבל כל נכסיו אפי' פירש שאם יעמוד לא יחזיר דאז צריך קנין קונין ממנו בשבת דאיכא דאגת מיתה ואפילו הדברים שאין צריך קונין כגון שהוא תובע קנין קונין וחיישינן לטירוף דעתא ולא כאותן שפירשו דבמקום שמועי' קנין אסור לקנות בשבת אפי' מש"מ גטין בתרא.
